בן דינה וויקטור. נולד ביום כ”א בסיוון תשל”ה (31.5.1975) באשקלון. בן זקונים להוריו ואח קטן לשתי אחיותיו הבוגרות. ייחודו של ערן היה ביכולת ההתבוננות וההקשבה שלו, בעזרתן ספג לתוכו את סביבתו וגילה כלפיה הבנה ורגישות רבה. הוא אהב יותר לשמוע מאשר להשמיע, אך כאשר בחר לדבר, היה משתמש בחוש ההומור שלו ובציניות שאפיינו אותו. הייתה לו גם יכולת חיקוי מדהימה, שכאשר ניצל אותה היה גורם לסובבים אותו להתפקע מצחוק.

את לימודיו התחיל ערם בבית-הספר “אילנות” והמשיך בבית-הספר התיכון “אורט-רונסון”. הלימודים ביו בעיניו הכרח, לא משהו שאהב לעשות, למעט כמה מקצועות אותם תמיד אהב ובהן הצטיין.  היו לערן מספר הברקות בנוגע ליחסו ללימודים, הוא היה אומר שהוא לומד בתיכון מקיף, מפני שכל היום הוא מקיף את בית-הספר. כששאלו אותו באיזו מגמה הוא לומד, היה משיב שהוא לומד במגמה גרעינית סולרית, בה בעיקר יושבים בשמש ומפצחים גרעינים.

ערן אהב את הים, לשחות ולצלול, אהבה שירש מאביו ויקטור. הוא נהג לטייל הרבה, לאורכה ולרוחבה של הארץ ושילב בטיוליו מיני הרפתקאות. בשנות התיכון הכיר את אתי, חברתו ואהבתו היחידה. ביחד טיילו, בילו, עשו את מבחני הבגרות. אתי אף ליוותה את ערן במהלך גיוסו ושירותו הצבאי. תחביב שהיה יכול להפוך למקצוע בחייו של ערן הוא הסיף. ערן התחיל לסייף בהיותו בן שש בקבוצת “הפועל” אשקלון, עם השנים השתבץ בנבחרת ישראל, זכה בתחרויות רבות וגם בתואר אלוף הארץ לנוער. ערן יכול היה לבחור לשרת כספורטאי נצטיין ולשרת בתנאים מוקלים קרוב לבית, אך בחר להתגייס ולהתנדב לצנחנים.

באוגוסט 1993 התגייס ערן לצה”ל, מלא מוטיבציה להיות לוחם בצנחנים. חלומו היה לצנוח, ובהמשך השירות לצאת לקצונה, בשל בעיה רפואית לא יוכל להמשיך במסלול ולאכזבתו, שובץ כאפסנאי בבסיס צנחנים. האכזבה לא ריפתה את ידיו של ערן. הוא נלחם כדי לעבור קורס צניחה והומלץ על ידי מפקדיו לצאת לקצונה.

ערן נפל בעת מילוי תפקידו, בצומת השרון – בית ליד, ביום כ”א בשבט תשנ”ה (22.1.1995), יומיים לפני שאמור היה להגשים את חלומו ולצאת לקורס צניחה.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון.        הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – אושרת ואדווה.